נער צעיר לימים היה ר' יצחק גלבך, כאשר נאלץ להמלט יחד עם חבריו תלמידי ישיבת קמניץ בראשות הגאון ר' ברוך בער לייבוביץ זצ"ל לוילנא.
ימי מלחמת העולם השניה היו אלו, וישיבות שלמות נדדו מעיר מושבן, אולם תלמידי הישיבה הנמלטים על נפשם ממלתעות חיות הטרף הנאצית, נפלו הישר לידי הכובש הרוסי, שמיהר למלאות קרונות שלמים בתלמידי ישיבה ולשלחם אל ארץ גזירה – סיביר, ממנה שבו אך יחידים.
גם על הנער יצחק נפסקו חמש שנות גלות באותו חבל ארץ נורא. מיד בבואו לסיביר חמסו ממנו את כל רכושו הדל, אולם יותר מכל הכאיבה לו הפרידה מן התפילין, אותן רכש מאותו סופר ירא שמים, שכתב את פרשיותיו של החפץ חיים, אך יצחק שבימי עלומיו זכה להתוודע אל ספרי רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, מתוכם למד על מעלת ההתבודדות, היה מרבה בקיומה, מידי יום התייחד בפינה נסתרת ושפך את ליבו לפני קונו, ולאחר מכן שב מחוזק ומלא אמונה עזה בבוראו, היה עליו לעמול בעבודות פרך מיגעות, בכפור נוראי, על מנת לזכות במנת לחם זעומה, ובהגיע ימי הפסח ניזון שבעה ימים מפחמים שלא היו אלא פרוסות לחם חרוכות שלא היו ראויות אף למאכל כלב.
באחד הימים הבחין רופא המחנה, שהיה יהודי, אלא שלא ידע מאומה ממורשת עמו, בנער הממלמל בינו לבין עצמו, לשאלתו, הסביר לו יצחק אודות מהותה של התבודדות והשיחה עם בורא העולם הנמצא בכל מקום, הוא אף לימדו לומר את הפסוק שמע ישראל, אט אט הבין הרופא את היותו יהודי, ומאז, החשיב הרופא את הנער לרבו.
לאחר תקופת עבודה ארוכה ומפרכת בקור מקפיא עצמות, קרס יצחק תחתיו כשהכרתו הולכת ואובדת ממנו, בעוד דקות אחדות יחזיר את נשמתו לבוראו, ובמחשבתו תפילה שיזכה אך לקבר ישראל, אסירי המחנה שחלפו על פניו נדו לו בראשם, אך לא יכלו להושיעו, השמועה על כך הגיעה לרופא המחנה, וזה מיהר אל הנער אהובו, הוא מצא אותו שרוע מעולף על גבי הקרח, החל הרופא לשפשף את רקותיו, אף השקהו בסממנים שונים, עד ששבה רוחו אליו, לאחר מכן דאג להעבירו לבית חולים הסיבירי, ר' יצחק שניצול בנס ממות החל מתאושש ועומד על רגליו.
תוך תקופה קצרה באה מלחמת העולם השניה לקיצה, הוא נקרא אל חדרו של מפקד המחנה שם הוא התבשר על שחרורו, כנהוג, נשאל על העיר אליה חפץ הוא להועיד פניו, כאשר הוגשה לו מפה הצביע על עיירה בקרבת העיר אומן.
תשוש ושבע תלאות מוצא את עצמו ר' יצחק שניצול מגיא צלמות, בשערי המחנה, כשבאמתחתו מזון לימים ספורים וכרטיס נסיעה ברכבת לאוקראינה, תלאות רבות עבר בנסיעתו, אך ראה על כל צעד ושעל את רחמי ה' שאינם כלים, כאשר הגיעה הרכבת למוסקבה, ירד ממנה, ולא ידע לאן יפנה, הוא פגש ביהודי שהראה לו את הדרך אל ביתו של ר' נתן בנו של ר' אברהם שטרנהרץ זצ"ל, זה האחרון קיבלו בשמחה עצומה, והגיש לפניו מכל אשר בביתו, ואף את מיטתו נתן לו כשהוא עצמו ישן על גבי הרצפה.
משם המשיך ר' יצחק אל אומן, שם מתברר לו, שבעטיו של מסעו זה, היתה לו נפשו לשלל, כך ניצל מגורלם האיום של רוב בני עירו, שנפלו בידי הנאצים ימח-שמם.
בצל קברו של הרבי הקדוש שאליו נקשרה נפשו, הוא זוכה לקיים חיים יהודיים במסירות נפש תחת אפם של הק.ג.ב. עד עלותו לארץ ישראל.
