"סוס יפה, בצבע חום בהיר עם עיניים טובות" (מקור: Numéro 1963, ויקיפדיה)

הכל התחיל בשבת, פתאום היא התחילה שוב התעוררה לחיים, עולה ויורדת כמו דפיקות הלב . כבר מזמן לא שמענו אותה, את האזעקה. בהחלט היה תקופה של שקט.

סתם ככה באמצע הארוחה, "צבע אדום, צבע אדום" , יורדים בריצה למקלט. ומחכים ומחכים.

אפשר להשתגע פה בין קירות האבן המתקלפים. את כתובות הגרפיטי והחתימות על הקירות אני כבר מכיר בעל פה. גיא אחי הגדול אמר שאולי הוא יבוא עם חברים שלו והם יתקינו טלוויזיה עם כבלים, כדי שלא יהיה משעמם במקלט.

שוב יוצאים החוצה לנשום אויר, לוקחים סיבוב, ויאללה לרוץ למקלט.

אמא לא הסכימה לי ללכת היום לבית ספר, מסוכן. חבל דווקא רציתי, יואב אמר שנעשה טורניר כדורסל. שמעתי את אבא מדבר עם אמא, הוא אמר שמזל שאין נפגעים בכלל ושזה נס. ושגם התל אביבים חיים בבועה והמרכז לא מבין מה עובר עלינו, את החיים שלנו. אבל אני רק ילד, אני לא יודע.

ביום שני בצהרים דוד יעקב הגיע עם אשתו והילדים לבקר. אני אוהב את דוד יעקב עם המבטא המתגלגל שלו והרייש. יש לו גם ילדים נחמדים, רק חבל שהם מדברים אנגלית. אחרי שהם שתו קפה או שוקו ואכלו עוגה. הוא הוציא חבלה עטופה יפה.

"זה לאורי, האחיין הכי הכי חמוד שלי!" הכריז בחיוך.

לא פתחתי, כי אמא אומרת שזה לא מנומס, אבל מיד שהם הלכו קרעתי את העטיפה הכחולה והוצאתי מהקופסא השקופה בובה של סוס. לא קטנה ולא גדולה. סוס יפה, בצבע חום בהיר עם עיניים טובות. אפילו היה לו קפיץ מאחור, שאם מסובבים הוא יכול טיפה לרוץ. קראתי לו חומי.

בכל אותם הימים בין קירות הטיח וקולות הרעם של הפגזים, לא היה לי חבר יותר טוב ממנו, חומי, הייתי רץ אתו , מדהיר אותו על הרים דמיוניים, מאכיל אותו, ומתכסה איתו לפעמים במיטה ולפעמים בשק"ש    כדי שלא יהיה לו קר.

זה קרה באותו לילה, האזעקה שוב נשמעה, רצתי יחף למקלט ורק שנכנסתי פנימה נזכרתי, חומי!

שכחתי אותו למעלה על המיטה, ומאוד מסוכן שם עכשיו. רציתי לעלות, להביא אותו שלא יקרה לו כלום. אבל אבא החזיק אותי חזק, ולא הרשה. ופתאום בום חזק, הכל מסביב מזדעזע ונשבר.

והבית חרב וקצת נשרף, כל החדרים בצד הימיני של הבית נהרסו כמעט לגמרי. חזרתי לשם, להריסות ביתי האהוב וחיפשתי את חומי, אבל מצאתי רק רגל אחת שלו, ועין יפה יפה.

ואמרו ברדיו ששוב במזל אין נפגעים. ואני ידעתי שיש נפגע, חומי שלי.

ושאולי יש עוד הרבה סוסים חומים פצועים של ילדים קטנים.

"החכיר את הנהר העובר באחוזתו ליהודי" (מקור: Ramon FVelasquez CC)

בעל אחוזה עשיר קרא פעם ליהודי שחכר ממנו את בית המרזח שלו ושאל אותו: "הראית אי פעם את אלקיך?" היהודי הביט בו בפחד ובתמהון והשיב לו בשלילה. "אלקינו רואה הוא ואינו נראה, איש לא ראהו וחי לא יראהו!" ביאר בפחד ובחשש מכוונותיו של בעל האחוזה.
"אל תירא", הרגיעו בעל האחוזה. "לא רציתי אלא לומר לך שאני זכיתי לראות את אלקי היהודים, והנה, אספר לך היכן ומתי ותיווכח שאכן הצדק עימי!"

וכך סיפר בעל האחוזה:
אחד מידידי, בעל אחוזה עשיר אף הוא, החכיר את הנהר העובר באחוזתו ליהודי. בחוזה שנחתם ביניהם כתבו כי ליהודי זכויות הדיג בנהר, ותמורת כך, יתן את מחצית משללו לבעל האחוזה. גם, אם יצליח היהודי להעלות בחכתו דג אחד בלבד, יהיה הדג לבעל האחוזה.
באחד הימים, בא אדם אחד לבעל האחוזה וסיפר לו כי היהודי הוציא מהנהר דג אחד, גדול ויפה, ולקחו לעצמו! כעס בעל האחוזה במאוד, שהרי בהסכם שביניהם נאמר במפורש שזכות הראשונים שמורה לו, ואיך העז היהודי להפר את ההסכם?!
שלח מיד את משרתיו לקרוא ליהודי, ומשבא, שאלו בכעס: "איך העזת לעבור על דברי החוזה הכתוב וחתום בינינו?"
"אדוני הנכבד", השיבו היהודי, "האם אי פעם רימיתך? האם, עד היום, קרה אי פעם שלא עמדתי בתנאי ההסכם שבינינו?"
"לא," השיבו בעל האחוזה, "אכן, עד עצם היום הזה נהגת ביושר והלכת בתמים. ובכן, מדוע הפעם לא נהגת כך?!"
"אדוני רב החסד", קד היהודי והשיב, "יום אחד בשנה יש לנו, ו'פורים' שמו, והוא יום של שמחה וטוב ליבב עבור העם היהודי, על הנס העצום שאירע לו בעברו, שלפני שנים רבות קם עלינו אדם רשע להשמידנו ולהרגנו, ונעשה להם נס גדול וניצלו מגזירתו, ואת זכר הנס אנו מציינים וחוגגים, שמחים וסועדים את ליבנו בכל טוב ומודים לאלקינו בכל שנה ושנה.
"היום בו צדתי את הדג, יום פורים היה, רק אותו הצלחתי לדוג, ועל כן התפתיתי לעצת יצרי ולקחתי ליום חגינו הגדול. ועל כן, אנא, שא נא וסלח נא לי אך הפעם הזו אדוני, כי מקרה מיוחד היה זה ולא אשוב על כך".
בעל האחוזה השתכנע מדבריו, נטה לו חסד וסלח לו על כך, אולם בליבו נותרה טינה עליו.

ויהי היום, והנה, באסיפת בעלי האחוזות, כאשר כל אחד מבעלי האחוזות סיפר מעשיות על עסקיו עם היהודים שוכני אזורו, סיפר חברי, אותו בעל אחוזה, את הענין שהיה לו עם "היהודי שלו" החוכר אצלו את הנהר.
לשמע סיפורו, נזכר כל אחד מבעלי האחוזות באיזה מעשה, או מקרה, או דמיון על יהודיו הוא. פעם יהודי זה זלזל בהם, אחר עלב בהם, שני לא דיבר אליהם בכבוד הראוי לבני מעלה כמותם וכן על זו הדרך. וכל כך התלהבו והתלהטו בכעסם, עד שהחליטו פה אחד, לגזור אומר ויקם – לגרש את כל יהודי אחוזותיהם לבל תדרוך בהם רגל יהודית!
דף הובא, נוצה וקסת דיו, והגזירה נכתבה.
אולם, ברגע בו היא הוגשה לחתימותיהם, נפתחה דלת האולם, ואל אולם האוכל נכנס אדון אחד, לבוש כבעל אחוזה עשיר, כולו אומר הוד והדר ופניו מפיקות חכמה. קמנו כולנו לכבודו והושבנוהו בראש השולחן. היות והוא נראה המכובד שבינינו, הגשנו לו את הצו, למען יחתום עליו הוא בראשונה.
לאחד ששמע את השתלשלות הדברים וקרא את הצו, קם בעל האחוזה ואמר "לא טוב הדבר הזה אשר אתם חפצים לעשות. וכי מה עשו לכם היהודים? האם בגלל כמה מקרים פעוטים וחסרי ערך, שנעשו ברובם בתום לב וללא שום כוונת זדון, רוצים אתם לעקור אותם מביתם ומאדמתם? האינכם יודעים שאלקים גדול להם, אם נגזור עליהם גזירה רעה רק רווח יצא להם מכך… אלקיהם יציל אותם מגזרתינו, נס חדש יעשה להם וחג חדש יחגג להם, ולא נס פורים אחד יהא כי אם שניים! ומדוע לנו להוסיף להם חגים?!
בעוד כולנו משתאים לשמע דבריו, קרע בעל האחוזה את טופס הגזירה, התעטף באדרתו ויצא מן האולם.
בשקט ובמבוכה החלנו להתפזר, אולם שאלה נקרה בראשי: "מי הוא האדון הזה, בעל האחוזה העשיר המסתורי?" התביישתי לשאול לזהותו, שכן נראה היה חשוב מאוד, ובושתי להודות בפני חברי כי איני יודע מי הוא האדם רם המעלה הזה, אולם לבסוף, משלא הצלחתי להתגבר על סקרנותי, שאלתי את אחד משכני לזהותו של אותו אדון, אולם אף הוא השיב כי אינו יודע. הוא שמח ששאלתי, משום שאף אותו הטרידה השאלה והציע שנשאל את האחרים.
שאלנו את כל בעלי האחוזות, אולם איש לא ידע מי הוא אותו אדון מכובד שדבריו הרשימו אותנו כל כך.
"ועכשיו", סיים בעל האחוזה את סיפורו ופנה אל היהודי הנפעם העומד מולו, "אמור לי אתה: מי היה האדון המסתורי הזה אם לא האלקים שלכם? והן אמרתי לך: אני זכיתי לראותו!"
(לקוטי סיפורים)

הימים הם ימי השילטון הקומוניסטי באומן. כמו בכל עיר בברית המועצות, היו שני סוגי יהודים: כאלו שדבקו במסירות נפש בשמירת התורה והמצוות חרף הסכנה שבדבר; וכאלו שלדאבון לב נסחפו עם רוחות הזעף הסוציאליסטיות שניערו מעליהם כל זכר יהדות.

לא מעטים מהם קיימו בהידור את מאמר חז"ל: "למה נמשלו ישראל לכוכבים ולעפר? שכשעולין – עולין עד לכוכבים; וכשיורדין – יורדין עד לעפר"… אלה האחרונים הפכו לחוד החנית במלחמת השלטונות בקדשי ישראל ולא בחלו בשום דרך, כולל הצגות היתוליות שתוכנן הפיכת מצוות התורה ללעג ולקלס.

וכאן אנחנו מגיעים למודעות הענק המבשרות כי "ההצגה הגדולה – הצגת ליל הסדר" הגיעה לעיר.

מובן שמי שעמדו מאחוריה היו יהודים מן הסוג השני, אלא שכבר נאמר: "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא", גם יהודי הנראה כגרוע שבגרועים הרי בעמקי נשמתו מהבהב ניצוץ קדוש של אמונה.

יעידו על כך צמד השחקנים מ'הצגת ליל הסדר' שפקדו את ביתו של רבי לוי יצחק. אך בל נקדים את המאוחר.

"האם תוכל לתת לנו מצות לחג?" (מצה שמורה. צילום: Yoninah, cc by)

בביתו יושב רבי לוי יצחק בנדר, מגדולי חסידי ברסלב, וסועד עם בני משפחתו את סעודת שבת חול המועד פסח. לפתע, נקישות על הדלת. ניגש רבי לוי יצחק ופותח. מולו עמדו שני יהודים גלויי ראש וגלוחי זקן. "שבת שלום וחג שמח" ברכוהו. השיב להם רבי לוי יצחק לשלום, אם כי ניצוץ של חשד כירסם בלבו: מי יודע מי הם? אולי שוטרי חרש, בלשי הנ.ק.וו.ד?

באותם ימים קינן החשש בלבו של כל יהודי חרד, שמא עוד קט יאסרוהו "בעוון שמירת יהדות".

כאילו כדי לאשש את חששו, פנו אליו השניים בשאלה: "האם תוכל לתת לנו מצות לחג?"

'אכן, כפי שחשבתי, מדובר באנשי המשטרה החשאית. מה אעשה? מאין יבוא עזרי?' – הרהר.

למרות סערת לבו, שמר על ארשת פנים שלווה: "מצות?! על מה הנכם מדברים? אין בביתי דבר כזה!" אך השניים לא סבו על עקבותיהם; הם נשארו נטועים על עמדם, ולהפתעתו הבחין רבי לוי יצחק בהבעת צער ואכזבה על פניהם; לא שנאה, לא מבע עיקש של רודפי דת, אלא פשוט צער אמיתי – – –

בנימת תחנונים החלו מספרים לו מה הביאם הלום: "דע לך יהודי יקר, כי מעולם לא נכשלנו באכילת חמץ בחג הפסח, זה מבחינתנו קו אדום שאיננו חוצים אותו. נודה ונבוש, כי אכן הגענו אל העיר למטרה מבישה ביותר, להשתתף ב'הצגת ליל הסדר'; שלא בטובתנו נגררנו לעשיית שחוק והיתול מן החג הקדוש ומצוותיו".

רבי לוי יצחק לא ידע את נפשו. טביעת עין לו; יודע הוא להבדיל בין סוכני נ.ק.וו.ד המתחזים לאנשים תמימים, לבין יהודים תועים שבתוך לבם מפכה מעיין טהור של אמונה בה'.

בקשב רב האזין לשיח ליבם של זוג השחקנים היהודים: "אומנם נראים אנו כגויים לכל דבר, אך באין רואה שומרים אנו על מצוות החג. איש אינו יודע על כך, לא הבמאים ואפילו לא חברינו הקרובים למקצוע. באנו אליך לאחר ששמענו שאצלך נוכל להשיג מצות מהודרות. אנא ממך, אל תשיב את פנינו ריקם!"

בעוד רבי לוי יצחק מופתע ממה ששומעות אוזניו, המשיכו השניים: "היום הוא שבת קודש, איננו יכולים לשלם לך, אך האמן לנו, לאחר צאת השבת נופיע שוב בביתך וניתן לך את מלוא התשלום על המצות".

"המתינו כאן מספר רגעים", אמר להם רבי לוי יצחק, ונעלם אל תוככי הבית.

האנשים הביטו זה על פני זה: האמנם הוא יאמין לנו וייתן לנו את מבוקשנו?

לא חלף זמן רב, ורבי לוי יצחק ניגש לפתח הבית כשידיו אוחזות בחבילת מצות עטופות היטב והגיש אותה לשני ה'שחקנים'.

ניצוץ השמחה שהבליח מעיניהם לא נעלם מעיניו: שמחה אמיתית של יהודים החפצים לעשות רצון יוצרם.

לאחר צאת השבת חזרו השניים אל ביתו ופיהם מלא תודות וברכות. הם שילמו לו את הסכום שביקש ואף קנו אצלו מצות נוספות שיספיקו להם להמשך החג.

זמן רב לאחר שעזבו את ביתו, עדיין היה רבי לוי יצחק נתון תחת הרושם העז, שהותירה בקרבו הפגישה עם שני היהודים הנראים כרחוקים מיהדות, אבל מסתבר כי מים רבים לא הצליחו לכבות את שלהבת אמונתם בבוראם.

כל ימיו היה מספר סיפור זה, כדי להמחיש עד כמה לא ניתן 'לומר פירושים' על יהודי, אפילו אם הוא נראה כאחד שכל מטרתו להתלוצץ מן המצוות. שכן אין זו אלא 'תחפושת' בעלמא…

נטל רבי דוד על עצמו את התפקיד בדחילו ורחימו ונסע לעיר טֶלֶנֶשְׁטִי שבבסרביה לקיים מצוות רבו.

חודשיים התעכב ר' דוד בטֶלֶנֶשְׁטִי, אימת רבו היה עליו ובעצמו השגיח על כל פרט ופרט בייצור היין ובשמירתו, כדי שראוי יהיה לעלות על שולחנו של הבעש"ט הקדוש. בעצמו נוכח בקניית הענבים, בעצמו ליווה את הובלת הענבים לגת, ובעצמו נוכח בעת דריכת הענבים, שימורם בכלים, וכל שאר עבודה הכרוכה בהם. על כל אלה השגיח בעינים פקוחות בלי היסח הדעת כלל, כאשר את העבודה עצמה מבצעים יהודים כשרים ויראים.

כאשר הסתיימה תסיסת היין, והנוזל הצלול והכשר הועבר לחבית, עדיין ליווה ר' דוד את העשיה, כדי לשמור על היין היקר שיהיה כשר למהדרין, שופרא דשופרא.

מפני האחריות הגדולה שנטל על עצמו, ומפני מורא רבו כמורא שמים, חש ר' דוד בשבועות אלו כמי שהטיל עליו המלך משימה גדולה וחשובה, ועליו לבצעה על הצד היותר טוב מבלי כל התרשלות.

כאשר הגיע היום להעביר את חבית היין למז'יבוז' היה ר' דוד אחוז התרגשות גדולה וכפולה, הן על חסד ה' שכבר הגיע מעשה היין לסיומו, והן מגודל הזהירות והאחריות להעברת היין בשלום ליעדו.

סוף סוף הגיעה העגלה עם חבית היין (מקור: ויקיפדיה)

הימים ימי חורף. שלגים וגשמים משבשים את הדרך; רוחות סערה ופגעי מזג האויר מקשים את הנסיעה עד כדי סכנה, והדרכים עצמן בוצניות ומלאות מכשולים. אי לכך נקל לשער את טירחתו, יגיעתו ודאגתו של אותו תלמיד בכדי להעביר את היין בשלום אל רבו.

סוף סוף הגיעה העגלה עם חבית היין הכשר למז'יבוז'. רבי דוד חש עצמו מאושר על שזכה לקיים מצוות רבו, ולאחר שבועות ארוכים של קושי לאין ערוך, זכה להגיע ליעדו ללא שום מכשול.

העגלה כמו ריקדה בדרכי העיירה. ר' דוד הביט אל השמים הפרושים ממעל, והודה להקב"ה על שחֵפץ-רבו הצליח בידו.

נוסעת העגלה בשביל צר, בואכה בית הבעש"ט הקדוש. מתוך שמחה וחדווה על שזכה להגיע למועד מרומם זה, מטייל ר' דוד במחשבתו לאותם רגעים אשר אור שבעת הימים, רבן ומאורן של ישראל, יביט בו בחדווה ובתודה על מילוי המשימה על הצד היותר טוב…

ולפתע… כמו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, התעורר ר' דוד ממחשבותיו, מטיוליו בהיכל מלך… מול העגלה התקרב קוזק גדל-מידות רכוב על סוס. הוא חסם את הדרך לפני העגלה, ודרש משהו בקול מצווה.

היטה ר' דוד אזנו ושמע את הקוזק מצווח כי חייב הוא לבדוק את תכולת החבית, כי אדון הכפר אינו מתיר להכניס לעיירה שיכר ממחוזות אחרים…

ר' דוד החל לטעון לפני הקוזק כי חבית זו אין בה שיכר כי אם יין, והוא כמו כל יהודי העיירה לא יסתכן בהפרת פקודתו של האדון…

אבל הקוזק לא האזין אליו כלל, נחוש היה בדעתו לבדוק בעצמו.

קפץ הקוזק מסוסו, ובחרבו פתח את מכסה החבית, הביט לתוך היין הצלול וטבל בו אצבעו.

"נכון," אישר, "יין הוא ולא שיכר!" קפץ על הסוס ורכב לדרכו.

אבל וחפוי ראש השתרך ר' דוד  להיכל הבעש"ט, אל הקודש פנימה.

הוא פרץ בבכי מר ושאל בכאב נוקב איכה ארע לו כך… הלא השתדל בכל יכלתו ומעבר ליכלתו, במסירות נפש ממש, להשגיח על כשרות היין והידורו, והנה דווקא ברגע האחרון איבד את כל המערכה… על מה נענש כל כך?…

השיב לו הבעש"ט בצחות לשונו:

"כתיב (תהילים קכז) 'אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקד שומר'. יגעת, תלמידי היקר, בכל נפשך, טרחת מעבר לכוחותיך, אך את העיקר שכחת, והוא, להתפלל להשי"ת על הצלחת מעשיך, על שמירתו שתלווה אותך מראשית הדרך ועד סופה! כי אם ה' לא ישמור – שוא שקד שומר"- -

ומעשה שהיה כך היה:

בעת ההיא היתה גזרת הקנטוניסטים בתוקפה. הצאר הצורר ציוה לגייס ילדים יהודים לצבא. החוק הנורא קבע 25 שנות גיוס לחייל. בדרך כלל גויסו ילדים בני 11-12, אבל היות וחוק הגיוס חל על כל יהודי רוסיה, והעשירים ובעלי הממון לא הסכימו להוציא את ילדיהם מן הבית החמים ולשלחם לקסרקטינים צבאיים  רחוקים ל-25 שנות שרות שהסתיימו בדרך כלל במותם או בהטמעתם בסביבה הנוצרית, עשו בעלי הממון כל טצדקי כדי למלט את בניהם מן הגיוס הכפוי. וכן הגו את הרעיון לשחד את השוטרים הממונים על הגיוס, ובבואם לישוב יהודי לגייס את חייבי הגיוס, באו הגבירים עמם בדיבורים  ובממון רב שיחדו אותם כדי לפסוח על בניהם היקרים.

השוטרים קיבלו את השוחד, אבל היות שלא רצו להסתכן בהבאת פחות מגויסים מן הרשום בניירות,  ארבו לילדי ישראל בני עניים, יתומים ודלים, וחטפו אותם לעבודת הצבא במקום בני הגבירים. חוטפים אלו לא בחלו אפילו בילדים קטנים מאד, ובלבד למלא את המכסה, ליהנות מן השוחד ולהציל את עורם.

"הצאר הצורר ציוה לגייס ילדים יהודים" - הקנטוניסט הרצל יענקל צם (מקור: ויקיפדיה)

'איוון איוונוביץ' נולד בשכונה יהודית בעיירה רוסית. אביו סנדלר היה שהתקשה מאד בפרנסת משפחתו הגדולה, ואמו שבקה חיים בצעירותה.

באותו ערב סוער בשוב איוון – או נכון יותר 'יענקלה', מן החדר, ארבו לו החוטפים והעלוהו בחכתם. יענקלה הובל עם שאר המגויסים לריכוזי הצבא, ומפני שקטן היה מדי כדי להתגייס שלחוהו לבית כומר כפרי על מנת לחנכו בדתם ולהכשירו לצבא  בבוא מועד.

בתחילה נהג יענקלה ליטול ידיו לסעודה, לברך ולקרוא קריאת שמע על פי הזכרון, אבל במרוצת השנים שכח את מוצאו וגדל ככל ילדי הכומר.

בהגיעו לגיל גיוס לא זכר אפילו את שמו הקודם, עיירת הולדתו נגוזה מזכרונו, וההווה השתלט על כולו.

הקנטוניסטים הכשרוניים במיוחד נשלחו ללמוד בפנימיות צבאיות והוכשרו לתפקידים שונים. איוון איוונוביץ נשלח אף הוא למכללה והשתלם במדעי הכמורה, בדרך אביו הכומר.

בסיום לימודיו בהצטיינות נבחנו כל חברי כיתתו במבחן קשה ומחמיר ביותר. רובם של התלמידים נכשל במבחן ורק איוון איוונוביץ עבר אותו ב-100 אחוז הצלחה.

כאשר ערכו ראשי המכללה מסיבת סיום לתלמידים, העלו על נס את השיגיו של איוון איוונוביץ ואיחלו לו הצלחה רבה בדרכו החדשה, כי איוון החליט להיות כומר באחד הכפרים.

כיוון שנאומי תהילה ושבחים הורעפו על ראשו של איוון, קלטו אזניו הערה מפי מנהלת בית הספר: "מה הפלא כי זה הצליח יותר מכולם? הלא ראש יהודי לו!".

הערתה של המנהלת פילחה כחץ את מוחו של איוון. משהו רחוק ומוזר, משהו לא נתפס  החל לנגן על מיתרי לבבו – יהודי… יהודי – מה זה יהודי?! איך הוא יהודי?! מדוע יהודי הוא יותר מכל בני כיתתו?…

*

נפרד איוון איוונוביץ ממוריו וחבריו ועבר לכפר בו ישמש ככומר ומורה לתושבים.

כבר זמן רב הכשיר איוון את עצמו לתפקידו אבל עכשיו עם התממשות חלומו, לא הרגיש מאושר ושבע רצון.

יהודי!! – מילה זו הופיעה במחשבתו פעמים רבות ביום ועוד יותר בחלומותיו.

לבסוף החליט איוון לברר בעקביות את פשר המילה יהודי. וכאשר החל לברר, גם עלה על ממצאים ועקבות… ותוצאות אלו הביאו אותו לשיבה לצור מחצבתו.

כששב לעמו ולאלוקיו למד בחשק והתמדה את לימודי היהדות. התורה וההלכות האירו את עיניו והוא חש עצמו מאושר על שמשמים כיוונו אותו למקומו ולשרשו. משום מה כינו אותו "הכומר היהודי" וכינוי זה לא סר ממנו גם באחרית ימיו.

*

בימי הרעב במהפכת השלטון הרוסי, הגיע מישהו אל ר' אליעזר אקרמן שהיה נגיד ונדבן, וסיפר לו על מצוקתו של "כומר יהודי" המתגורר במקום פלוני.

ר' אליעזר סקרן היה לראות במו עיניו "כומר יהודי" ונסע אליו בעצמו. הוא ראה לפניו יהודי ישיש בעל הדרת פנים ועינים משדרות חכמה ופקחות, וזה סיפר לו את קורות חייו המענינים. מובן מאליו כי הגביר הנגיד שש לעזור ליהודי היקר.

כל קול של עלה נידף היה נותן את אותותיו המיידיות על פניו הנפחדות של חצקל'ה, חבורת שיכורים אם היתה חולפת ברחוב היהודים היתה מניסה אותו לחדר לפנים מחדר; והיה אם עגלה הדורה היתה עושה את דרכה כאשר פעמונים תלויים לה בצידיה, היו קולות הפעמונים רודפים אחריו עד למקום "בטוח", הרחק מאותם קולות מפחידים…

אך כל זאת התגמד לעומת הפחד הנורא שחש חצקל'ה לגבי כל דבר הקשור עם מוות ועם מתים ל"ע. היה די בכך ששמע כי מחר עומדת להתקיים בעיר הלוויה של בר-מינן, ומיד היה נועל את עצמו בכמה מנעולים, ומתוך פחד ואימה התחבא בחדרו כל עוד היה לו שמץ של ספק כי המת עודנו בעיר…

"שיא האימה תקפה אותו בעת שנאלץ לעבור סמוך לבית הקברות..." בית הקברות היהודי בברדיטשוב (במרכז: אוהל רבי לוי יצחק מברדיטשוב)

שיא האימה תקפה אותו בעת שנאלץ לעבור במרחק ניכר מבית הקברות העירוני. מובן מאליו שאם לא היה חייב לעבור דרך בית הקברות הוא ברח כמפני אש, אך מה יעשה והדרך אל מחוץ לעיר עוברת דווקא לא רחוק מבית הקברות?! קשה היה אז להסתכל בפניו, הוא ישב בעגלה כשהוא מקפיד שהוילון יהיה מכוסה לכל אורכו, שיניו נקשו דא לדא, וכל כולו אומר "פחד"…

ויהי היום, וצרה איומה התרגשה על יהודי העיר. היה זה ביום לא-בהיר אחד וכמה עוברי אורח שעשו את דרכם מחוץ לעיר פרצו בבהלה לבית הכנסת העירוני ודיווחו כי אל העיר מתקרבת בצעדים מהירים חבורת שודדים אימתנית שהם לא פחות ולא יותר מאשר אוכלי אדם רחמנא ליצלן.

נקל לשער כי הדברים נפוצו בין כל התושבים כאש בשדה קוצים; תוך דקות ספורות פתחו בני העיר במנוסה מבוהלת לשדות וליערות מחוץ לעיר, כשראשון הבורחים הוא איך לא, מיודענו חצקל'ה הפחדן, שכן, מיד כשהגיעה השמועה לאוזניו הנפחדות, הרים את רגליו ונעלם כמי שבלעה אותו האדמה.

למחרת שָבו היהודים איש איש לביתו ולאחוזתו, תוך שהם סוקרים בכאב את הנזק העצום שהשאירו אחריהם השודדים. עם זאת דאגה החלה מכרסמת בלבות התושבים כשהם גילו שחצקל'ה לא חזר לביתו; עקבותיו אבדו ומן הראוי לחפש אחריו; יתכן גם שהוא עדיין מסתתר באיזה מחבוא מעולה מדי, ואינו מעיז לברר מה קורה ברחובות העיר, והאם עדיין נראה צילו של אחרון השודדים באופק הקרוב.

ואכן, כפי ששיערו בני העיר, כן היה, חצקל'ה התגלה עוד באותו יום כשהוא מסתתר במקום הכי לא מתאים עבורו, מתחת ל…אחת המצבות בבית הקברות!!!

רק שמע חצקל'ה כי השודדים עזבו את האיזור, ומיד נס מבית הקברות היישר לביתו כשהוא נועל את עצמו שוב ושוב, מנסה להרגע מהפחדים האיומים שהיו מנת חלקו ביממה האחרונה.

עברו מספר ימים עד שהוא יצא לרחוב העיר, שם הוא נדרש להסביר כיצד הוא, הפחדן הנורא, הצליח לשהות לבדו, בלילה, שעות ארוכות כל כך, בטבורו של בית הקברות: היתכן הדבר???

נאנח חצקל'ה וביאר במתק לשונו: "השודדים הטילו עלי אימה כזו, עד ששכחתי כי פחדן הנני…"

*

את הסיפור המבדח הזה סיפר אחד מגדולי ישראל, כתשובה לתלמידיו ששאלוהו איך יתגברו על פחדים גשמיים, המונעים אותם מעשיה רוחנית, כשהוא מדגיש את הלקח הנלמד ממנו:

גם בעבודת השם, כשמרגישים את הפחד והיראה מיום הדין הגדול והנורא, מתבטלים כל הפחדים הגשמיים; וכפי שמובא בזוהר הקדוש (ח"ג קנח): "מאן דאיהו בדוחקא, לא מסתכל מידי" [= הנמצא בדחק, אינו מסתכל על דבר].

"האניה שטה בשלווה בין גלי הים". מקור: Caroig, ויקיפדיה האנגלית

מגדולי איזמיר היה רבי אליהו בעל ה'שבט מוסר'. חכמתו, יראתו וקדושתו האירו על פני כל סביבותיו, בפטירתו חשו כל יהודי טורקיה כי גדול ועצום הוא החלל שנותר. הם ליווהו בבכי ומספד רב וקברוהו בבית העלמין באיזמיר. בצוואתו ביקש רבי אליהו לאמר: "אל תטמינו בקרבתי שום נפטר, עתיד לבוא אל העיר חכם אשכנזי מפולניה ומעליו עמודא דנהורא, אותו קיברו במחיצתי". שנים רבות חלפו וצוואתו של הצדיק טרם התקיימה, תלמידיו העבירו את פקודתו הלאה מאיש לאיש עד שיגיע היום שבו תתמלא.

* * *

האניה שטה בשלווה בין גלי הים, הנוסעים שניצבו על הסיפון השקיפו אל מלוא רוחב האופק, המראה הנפלא של הים הגדול ורחב הידיים השרה עליהם רוגע ושלוות נפש. לפתע, זינקו ממקום עמדם בחלחלה: ממעמקי המים הגיחה חית-ים ענקית ואימתנית כשהיא פוערת את לועה המבהיל, אימה עצומה אחזה בנוסעים, בחבטה אחת בזנבה האדיר מסוגלת חיה זו להבקיע את הספינה העשויה עץ ולהטביע את יושביה במצולות! קריאות בהלה ובעתה מילאו את הסיפון.

אחד הנוסעים באוניה זו, היה הצדיק רבי לייב מטרסטניץ, מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, שהיה בדרכו לארץ הקודש. בשמעו את זעקות הנוסעים, יצא נינוח כולו לקראת יצור הענק, כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, ברגע שבו ראתה החיה את פניו הקדושות עזבה את האניה, נסה ונעלמה חיש בלב ים כלעומת שבאה.

הנוסעים שנפעמו מהמופת הגלוי, הבינו כי איש אלקים שוכן בקרבם ונהגו בו כבוד רב. כעבור זמן קצר, לגודל השתוממותם, פנה אליהם רבי לייב ואמר: "רואה אני כי עלי להסתלק מן העולם, אלמלי היה עמי חתני הצדיק רבי יודל מדאשיב, לא היה מניחני להסתלק, בקדושתו פועל היה לכך שתמתק הגזירה, אולם כעת, משאיני  עימי, כבר נגזרה הגזירה!" בעיניים פעורות מתדהמה שומעים נוסעי האניה את המשך דברי רבי לייב: ״בקשתי מכם, שלאחר פטירתי תקשרו את גופי על לוח עץ ותורידוהו הימה״…

רבי לייב סיים דבריו, וכעבור זמן לא רב, עצם עיניו הקדושות והשיב נשמתו לבוראו. בלב כואב ובעיניים זולגות דמעה קיימו הנוסעים את צוואתו האחרונה והורידו את גופו הקדוש הימה.

כמה מתושביה היהודים של איזמיר עמדו ושיפשפו עיניהם כאינם מאמינים: מאי-שם נישאה על גבי גלי הים גופת אדם כשהיא קרבה והולכת אל החוף, משל יד נעלמת מכוונת דרכה, ומעליה בוקע עמוד אור! צוואתו הישנה של בעל ה'שבט מוסר' צפה לפתע בזכרונם חיה ומוחשית, התרגשות רבה מילאה את לבם: הנה, הגיעה השעה לקיים רצון צדיק!

בדחילו ורחימו נטלו יהודי איזמיר את גופו הקדוש של רבי לייב מטרסטניץ שהגיע באורח פלא לעירם וקברוהו בכבוד גדול ליד קברו של רבי אליהו מאיזמיר.

"באמצע היער נעמדו הסוסים" צילום: Tom Harpel, מקור: ויקיפדיה

פעם נסע הבעל שם טוב עם תלמידיו בדרך לא סלולה אלא הסוסים דהרו לבדם דרך שדות ויערות, באמצע היער נעמדו הסוסים וזה היה סימן שעליהם לשהות במקום. הבעל שם טוב ותלמידיו התפללו מנחה ולאחר מכן ישבו לאכול. לפתע הבעל שם טוב החל לחפור גומה בקרקע שפך לתוכה יין שרף ואמר "לחיים", מעשה זה היה מוזר לתלמידיו, ומשכך, הוא החל לספר להם סיפור:

לסוחר עשיר הייתה בת יחידה כאשר הייתה צריכה להתחתן מצא עבורה בן תורה. האברך ואשתו לא חסרו מאומה והוא ישב ולמד תורה. לאחר שחותנו הלך לעולמו השאיר את כל הונו לבתו וחתנו. הבת ניהלה את החנות והמסחר כמקודם ובעלה המשיך לשבת וללמוד תורה, בסביבתם היה כומר שניסה להסית יהודים לקבל את דת הנוצרים ובמיוחד חיפש בני תורה, כששמע הכומר על האברך החל לחשוב איך ללוכדו ברשתו, החל לבוא לעיתים קרובות לחנותו ולקנות מה שצריך ולא צריך עד שנעשה לקוח קבוע, פעם סיפרה האישה לכומר שבעלה חולה והוא השתתף בצערה וביקש לבוא ולבקרו בביתו, שוחח עם האברך בעניינים שונים וראה שהוא בן תורה גדול ואוצר גדוש בכל דבר חוכמה. כעבור זמן מה האברך שוב חלה, הכומר ביקרו שנית והחלל לפתותו "יש לי דירה טובה עם אויר מצוין וסביבה עצי פרי, אתן לך את הדירה, קח משרתת שתבשל עבורך אוכל כשר ואכנס מדי פעם לשוחח איתך".

הצעתו נתקבלה והידידות בין האברך לכומר העמיקה, הכומר שיחד את המבשלת שתיתן לו בשר טריפה ונבלה שיגרמו לטמטום מוחו וליבו עד שדיבורי הכומר פעלו עליו וכעבור זמן הסכים להתנצר, התחתן עם גויה ועזב את אשתו. הכומר נתן לו הון תועפות והוא נהיה עשיר, במשך הזמן קנה פרדס עם בית ונכנס לגור בו, בתוך הפרדס גר שומר זקן, פעם בשעה שהמומר טייל עם אשתו הנוכריה בפרדס שמעו קול בכי עצום מהצריף של השומר, הוא נכנס אל השומר ושאל מדוע הוא בוכה השומר לא ענה ודחה אותו בתירוצים שונים, בפעם אחרת כאשר שמע שוב את בכיותיו לא נתן לו הדבר מנוח, הוא התחנן אליו שיגלה לו מה הסיבה, השומר הזקן לא יכול היה לסרב והחל לספר "אני יהודי מאנוסי ספרד ובליבי נשארתי נאמן לאלוקיי. אצל היהודים יש יום אחד בשנה שנקרא יום כיפור שהוא יום תשובה וסליחה ולכן אני בוכה כי היום יום כיפור"

בשמעו את סיפור השומר, התעוררה אצל המומר רוח טהרה ותשובה לשוב אל ה' וגילה את כל לבבו לשומר, השומר אמר לו שמכיוון שהוא עשיר, הוא יכול כעת לנדוד למדינה אחרת ולחזור להיות יהודי בגלוי, נכנסו הדברים כחץ בליבו והוא ברח למרחקים והפך לבעל תשובה גדול.
כאשר אשתו ראתה שבעלה נעלם לא ידעה מה לעשות, עלה בדעתה שהשומר יודע אודותיו, לא נתנה לו נוח עד שסיפר לה את כל האמת, בראותה את גודל התקיפות של אמונת ישראל גמרה בליבה להתגייר, מכרה את כל רכושה ונסעה למדינה אחרת והתגיירה. השומר הזקן אמר בליבו: "מה יהיה איתי? גרמתי לכך ששני אנשים התגיירו ואני יושב פה… עד מתי?"

החליט ללכת מעיר לעיר ברגל עד שיגיע למחוז חפצו. הוא הלך בדרכים ובשדות אך באמצע הדרך מת, כשנשמתו עלתה לעולם העליון היו מליצי יושר שאמרו "כיוון שמחשבתו היתה טובה והתחיל ללכת כדי לחזור ליהדותו צריך להכניסו למקום הקדושה, ואילו המקטרגים אמרו: "לא כיוון שבפועל לא עשתה תשובה".

כך שוטטה נפשו עד כה מבלי למצוא מנוח, ועכשיו בעקבות תפילותינו ואמירת ה"לחיים" נתקנה נפשו והכניסוה למקומה הראוי", סיים הבעל שם טוב את דבריו והורה לעגלון להמשיך בדרך.

"והישיבה העמידה בחור מיוחד שאמר קדיש לטובת נשמות אלו" - מתפללים בבית כנסת. מקור: יעקב, ויקיפדיה

הסיפור שלהלן מועתק מילה במילה מתוך הספר "האיש על החומה" – תולדות הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זיע"א:

הגאון זקן המקובלים ר' אהרון סלוסקי, שמע סיפור מופלא מפי מורנו על ענין אמירת הקדיש שקרה בפרשבורג, בעת שלמד בישיבת הכתב סופר, ומעשה שהיה כך היה:

אישה מכובדת ובעלת עסק מבוסס, הייתה נוהגת במשך שנים רבות להביא מדי פעם בפעם תרומה הגונה לישיבה, בתנאי שיגידו בישיבה קדיש תמידי לעילוי אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד קדיש אחריהן, והישיבה העמידה בחור מיוחד שאמר קדיש לטובת נשמות אלו.

לימים הסתלק לעולמו בעלה של אותה אישה, ומכיוון שהוא ניהל את העסק ביחד אתה, פגעה פטירתו בעסק, שנצטמק והלך עד שנסגר כליל. מצבה הכלכלי של האישה הלך והחמיר, וברבות הימים נפל עליה עול נוסף, כאשר הגיעו שתי בנותיה לפרקן, וכסף מנלן? נשאה האישה את סבלה בדומיה, קיבלה עליה את הדין באומץ והשלימה עם גורלה. אולם, על דבר אחד לא יכלה לוותר ולבה היה מר עליה ביותר והכאיב אותה מאוד, וזהו, ענין שמירת הקדיש שעלול להתבטל, אחר שהפסיקה את ההקצבה למטרה זו.

במר נפשה עלתה להנהלת הישיבה ושטחה את בקשתה שהישיבה תיאות להמשיך גם הלאה את שמירת הקדיש לעילוי נשמות גלמודות, עד שירחיב ה' את גבולה ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם. נתרגשו מאוד ראשי הישיבה מתום לבה וצדקת נפשה של אלמנה זו, והבטיחוה למלאת את מבוקשה לשמור את אמירת הקדיש כמו עד כה. הבטחה זו מלאה את נפשה אושר אין קץ, וכשברק של אושר מנצנץ מעיניה הנוגות, נפרדה מראשי הישיבה ופנתה ללכת לדרכה. מעתה שוב לא העיק עליה כל כך מצבה היא, ואפילו מצב שתי בנותיה שהגיעו כבר מזמן לפרקן. כי מרגע שעניין הקדיש לנשמות גלמודות הובטח לה, כמעט שלא חסר לה כלום בעולמו של הקב"ה. ובעניין שתי בנותיה, שמה מבטחה בה', אבי יתומים ודיין אלמנות. והוא הרחום וחנון יראה בוודאי בעונין של בנותיה, ויזמין להן את זווגן וכל צרכיהן.

בצאתה לרחוב בא למולה יהודי ישיש בעל הדרת פנים נדירה, כשזקן צח כשלג יורד לו על פי מידותיו, וברכה לשלום. הופתעה האישה מהסברת הפנים הלבבית של הזקן הבלתי מוכר לה. הפתעתה גדלה שבעתיים, בעת שהזקן התקרב אליה ונכנס אתה בשיחה לבבית תוך התעניינות במצבה ובמצב בנותיה.

נאנחה האישה קשות ושטחה לפניו את מר גורלה ואת נפילתה מאיגרא רמה לשפל המדרגה, עד שאין לה האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות.

"מהו הסכום המשוער הדרוש לך להוצאות נישואיהן של בנותיך?" שאל הזקן.

"לשם מה חשוב לכבודו לדעת, למאי נפקא מינה?" השיבה האישה בתימהון ונקבה בסכום המשוער.

שלף הזקן גיליון נייר ורשם הוראה לבנק המקומי לשלם לאשה את הסכום שנקבה. אולם בטרם שם את חתימתו, הביע את משאלתו שהיות ומדובר בסכום רציני מאוד, רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם.

נרגשת ומופתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה ובקשה משני בחורים להילוות אליה. משראה אותם הזקן, הציע להם שיתבוננו איך שהוא שם את חתימתו על הוראת התשלום, וליתר בטחון ביקש מהם פיסת נייר ורשם עליה את חתימתו למזכרת ולדוגמא. במסרו את ההמחאה על הסכום הנכבד לידי האישה, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה למחרת בבוקר.

כל הענין נראה לאשה ההמומה תמוה ומוזר. מה ראה הזקן הזר הבלתי מוכר להסביר לה כל כך פנים, ולהראות רוחב לב כזה, עד כדי כיסוי הוצאות השאת שתי בנותיה. אעפ"כ הזדרזה למחרת לסור אל הבנק ולנסות בלב דופק את מזלה.

כשבחן פקיד הבנק את ההמחאה, תקע בה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמיים וכולו נבוך ומשתאה. תוך הבעת סימני המבוכה ביקש מהאישה להמתין, והוא נכנס עם ההמחאה למנהל הבנק שהיה גם בעליו. וכאן התרחש משהו דרמתי ביותר.

כשראה מנהל הבנק את ההמחאה, צנח מכיסאו והתעלף…

בבנק קמה מהומה, הפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האישה לחדר צדדי והפקידו עליה שומר לבל תתחמק, תוך חשד שיש כאן ענין עם מעשה מרמה. אחרי ששבה רוחו של מנהל הבנק, ביקש לראות את האישה שהגישה את ההמחאה לפירעון. בהכנסה שאלה בבהילות, אימתי וכיצד קיבלה את ההמחאה.

"רק אתמול קיבלתיו מיהודי מכובד בעל הדרת פנים, וישנם אפילו שני בחורי ישיבה היכולים לשמש כעדים, שראו איך שכותב ההוראה חתם על ההמחאה", ענתה האישה כמתנצלת.

"האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך אותו בתמונה?" שאל המנהל.

"בוודאי אזהה אותו, ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו", ענתה.

הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האישה, הצביעה בלא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה. ציווה המנהל לפרוע את ההמחאה ושחרר את האישה.

אחרי שהאישה עזבה, סיפר המנהל לנוכחים את פשר הפרשה המוזרה שהתחוללה לנגד עיניהם. האיש שמסר את ההמחאה לאשה, אינו אלא אביו שהלך לעולמו לפני עשר שנים. בלילה שלפני זה הופיע אביו בחלום ואמר לו בזו הלשון: "דע לך שמאז שסרת מן הדרך הישרה והתחתנת עם נכרית והפסקת לשמור את הקדיש, לא מצאה נשמתי מנוחה, עד שבאה אשה אלמונית וצוותה להגיד קדיש לנשמות שאין אומרים קדיש אחריהם, וזכותי עמדה לי שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האישה גרם עילוי ונחת רוח לנשמתי. אישה זו תופיע מחר בבוקר בבנק שלך עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה". כשקמתי בבוקר נפעם מהחלום, ספרתיו לאשתי שלעגה לכל העניין. אולם משהופיעה האישה עם ההמחאה נתאמת לי שאכן החלום אמת היה.

וסיים מורנו (הרב זוננפלד) "מי היו שני הבחורים? – אני הקטן וחברי ר' יהודה גרינוואלד"…

האיש נהיה לבעל תשובה, אשתו נתגיירה כדין, וזכו להקים בית נאמן בישראל.

"פתחתי אותה ולתדהמתי גיליתי בה טלית ותפילין"

אני אברך ירושלמי, בין שאר עיסוקי הנני משמש כמלוה לקבוצות המבקרות בקברי צדיקים במזרח אירופה. בתוקף תפקידי זה, רכשתי מעט ידע בשפה הרוסית, אמנם איני שולט בשפה זו וקשה לי לנהל שיחות שוטפות, אך כמה שאני צריך בשביל העבודה זה מספיק לי, כך גם כשאני שומע שיחה בין שני דוברי רוסית, אבין את נושא השיחה.

הסיפור עליו אני רוצה לספר לכם, התרחש בחודש אדר א' תשס"ג, קבוצה של בחורים צעירים מארצות הברית ביקשה ממני להתלוות אליה לטיול בן שבוע ימים לקברי צדיקים באוקראינה כאשר לקראת סוף המסע נגיע ביום היארצייט של בעל הנועם אלימלך לקבר הנמצא בליז'ענסק שבפולין.

שכרתי את שירותיה של חברת אוטובוסים בקייב ויצאנו לדרך, היות והיינו אמורים לנסוע הרבה, צרפה החברה לנסיעה נהג נוסף כדי שיוכלו הנהגים להתחלף ביניהם כאשר האחד יתעייף. במשך הנסיעה קלטתי כמה פעמים שיחות בין הנהגים בנושאי יהדות, היה מענין אך לא מספיק בשביל שאתערב בשיחה.

בבקרים, כאשר הקבוצה עמדה להתפלל, שמתי לב שוב שהנהגים לא מורידים עין מהתפילין ואף נגשו מספר פעמים לחברי הקבוצה להתענין על התפילין. אך אני לא יחסתי לכך כל חשיבות והמשכתי בסדר היום.

ביום חמישי הגענו לאלעסק, שם טמון בעל ה"לב שמח". מי שביקר במקום יודע כי הציון נמצא בראש ההר ויש להעפיל אליו, הייתי קצת עייף ונתתי לקבוצה ללכת לפני, היה זה בתקופת החורף, השלגים שלטו לכל אורך ורוחב האופק, ואני סוחב את עצמי לאט במעלה ההר, על אף זהירותי, החלקתי ורגלי התעקמה כהוגן.

הקור בחוץ שהיה הרבה מעלות מתחת לאפס גרם כנראה לכך שלא כל כך הרגשתי את הכאבים. התלבטתי אם להמשיך בעליה להר, בסוף אכן המשכתי וחשבתי שכנראה המצב לא כל כך נורא.

מאלעסק המשכנו לפרימשלאן. האוטובוס עצר למטה ואנו עלינו שוב את ההר ברגל. כאשר הגענו למעלה הבנתי שכנראה קרה לי משהו רציני יותר. בחזור כבר לא יכולתי לדרוך על רגלי השמאלית ודידדתי על רגל אחת, כדי לעלות לאוטובוס נזקקתי לעזרה.

מפרימשלאן המשכנו לזידיטשוב, שם כבר לא הייתי מסוגל לרדת ונשארתי לשבת עם הנהגים באוטובוס כאשר הציבור יורד לבד לציון. בהזדמנות זו שוב העלו הנהגים את הנושא עליו דברו ביניהם במשך הדרך, התערבתי בשיחה ושאלתי אותם מה כל כך מענין אותם, אחד הנהגים קם מקומו ניגש לתא נעול בסוף האוטובוס הוציא ממנו שקית והגיש לי אותה, פתחתי אותה ולתדהמתי גיליתי בה טלית ותפילין, חיפשתי, אבל כל שם או כל סימן זיהוי אחר לא נמצא עליה.

שאלתי את הנהגים כיצד החבילה הגיעה אליהם והם אמרו כי לפני מספר חודשים נסעה אתם קבוצת תיירים חסידים ואחד מהם שכח אותה באוטובוס. בירור קצר העלה כי מדובר בקבוצה של חסידי ברסלב שחזרו מאומן לאחר ראש השנה.

הנהגים רצו מאוד לדעת את ערכה של החבילה, כדי לדעת כמה לבקש עבורה, ניסיתי להמעיט ככל האפשר, הם לקחו אותה וסגרו אותה חזרה בתיבה.

כאן הבזיק במוחי, כי שמא כל הפציעה שלי לא באה אלא כדי שאתוודע לתפילין ואגאל אותם, הדבר הטריד אותי מאוד וניסיתי לחשוב על דרכים מדרכים שונות כיצד להוציא מידם את החבילה.

עקב פציעתי נסענו ישר ללבוב שם המתין לנו הרב אלימלך שוחט אשר סידר לקבוצה מקום בבית מלון ואותי לקח לבית חולים, מבעוד מועד הזעיק הוא רופא מומחה שצילם את הרגל ומצא כי שברתי אותה, הרגל גובסה ואכן הכאבים פסקו, אך ההליכה סורבלה כהוגן.

למחרת, יום שישי, יצאנו לעבר פולין שם היינו אמורים לשבות ולשהות ביום ראשון כ"א אדר א' בליז'ענסק. בפולין היינו אמורים להפרד מהאוטובוס ולעבור לאוטובוס מקומי. נלחצתי מאוד, הרגשתי שזו שליחותי בנסיעה זו לגאול את התפילין ועדיין לא עולה בדעתי שום רעיון כיצד לבצע שליחות זו. מחוסר ברירה החלטתי לשתף את הרב נחמן אלבוים מחברת "אידיאל טורס" אשר ארגן את הקבוצה והיה אמור לפגוש אותנו באכסניה. כשהגענו לאכסניה ביום שישי אחר הצהרים, חיפשתי אותו אך הוא טרם הגיע. הודעתי לקבוצה שלא עוזבים את האוטובוס עד שר' נחמן אלבוים מגיע. הציבור לא הבין מה אני רוצה מהם, אך בלית ברירה שיתפו פעולה. התפללנו מנחה בהתלהבות סביב האוטובוס.

כשר' נחמן אלבוים הגיע, סוף כל סוף, הרים קול זעקה מדוע הקבוצה עדיין לא נכנסה לאכסניה. לקחתי אותו הצידה והסברתי לו את עיקרי הדברים, ר' נחמן הבין וביקש מהנהגים להתעכב עד שיסדר את אנשי הקבוצה באכסניה, לאחר שכולם סודרו ניגש ר' נחמן לנהגים, שילם להם את שכרם ואף הוסיף להם טיפים ומתנות ואז באלגנטיות ביקש מהם לפתוח את התא בו היו מונחים התפילין ובפשטות נפלאה הוציא אותם וביקש לקבל אותם לרשותו, הנהגים ההמומים הסכימו בחוסר רצון גלוי להפקיד אותה אצלו.