ממקומו הוא יפן ברחמיו…

פנים בית מדרשו העתיק של הבעל שם טוב במז'בוז'

"פעם, בשעה שישב בסוד קדושים רבה" - פנים בית מדרשו של הבעל שם טוב

פעם, בשעה שישב בסוד קדושים רבה, במחיצת סגל תלמידיו, בני החבריא קדישא, הופיע לפני הבעל-שם-טוב הקדוש זוג חשוך-בנים, אשר פתחו ושפכו את מרי-שיחם על אודות ערירותם והתחננו על נפשם, כי יברך אותם בזרעא חייא וקיימא. כאשר הבחינו, כי הבעל-שם-טוב משתתף בעומק צערם אך נמנע מלברכם באופן מפורש, נתנו שניהם את קולם בבכי קורע-לבבות, אשר מסוגל היה להמיס אפילו אבן.

נגע הדבר ללבם של התלמידים הקדושים, ופתחו אף הם להתחנן לפני רבם הקדוש, כי ירעיש עולמות ויבקיע רקיעים למענם של בני הזוג האומללים. משרבו ההפצרות והתחנונים ועלו למעלה ראש, נענה הבעל-שם-טוב ואמר:

"ניחא! אברככם בבן זכר! ואולם, תדעו לכם, כי בכך נוטלים אתם על עצמכם אחריות גדולה וכבידה, ואשר על כן שומה עלי להתנות עמכם תנאי הקודם למעשה: תדעו, כי במשך שש שנים תמימות מיום הולדת הילד, חייב יהיה להימצא תחת עינא פקיחא ושמירה מעולה, לאורך עשרים-וארבע שעות ביממה, ובאם לאו, תרחף על ראשו סכנה עצומה.

"אין זו משימה קלה כלל-ועיקר" – הטעים הבעל-שם-טוב – ולכן עצתי לכם, כי תשקלו את הדבר היטב-היטב בדעתכם, בטרם תביעו את הסכמתכם לכך!"

לאחר שנמלכו בני הזוג בעצמם ושקלו את הדבר בדעתם, חזרו ובאו לפני הבעל-שם-טוב ותלמידיו, והצהירו, כי נכונים הם לקבל עליהם את התנאי הכבד והקשה, ובלבד שיזכו לחבוק בן. נתן להם הבעל-שם-טוב את ברכתו, והם נסעו מן המקום שמחים וטובי-לב.

הברכה, אכן, נתקיימה, לבני הזוג נולד בן, והם הקפידו לקיים את התנאי אשר הותנה עמם, במלואו.

היה הדבר לאחר הסתלקותו של הבעל-שם-טוב, עוד בטרם מלאו לילד שש שנים, ובני הזוג, אשר ניהלו חנות בעירם, הוצרכו לנסוע אל היריד אשר התקיים בעיר הגדולה, כדי לרכוש כמות גדולה של סחורה לחנותם. מכיוון שחששו להפקיד את הילד להשגחת זולתם, החליטו ליטול אותם עמם לדרך, מתוך תקווה, כי בכך תיטב ההשגחה עליו ודעתם לא תוסח ממנו.

בהגיעם למחוז חפצם, השתכנו באכסניה יהודית נאותה, והתכוננו לצאת הירידה, כדי לערוך את הקניה אשר למענה באו. אך כאן עלה בלבם הספק, אם כשר הדבר, ליטול ילד כה פעוט אל השוק ההומה. שהרי גם ללא אזהרתו של הבעל-שם-טוב, אין מקומם של תינוקות בתוך רגשת היריד הסואן, קל-וחומר בנידון דנן, כאשר נדרשת שמירה מעולה ויתירה. לאחר היסוסים רבים החליטו, לבקש את עזרתם של בעלי האכסניה היהודיים, כי ישגיחו על הילד עדי שובם, ואכן כך עשו.

טבע הדברים, שביום של יריד, הומות האכסניות המקומיות שבעתיים משאר ימות השנה. הואיל וכך, טרודים היו האכסנאים בהגשת השירות להמון האורחים, ולא הבחינו עת חמק הילד מן הבית פנימה, יצא לו לטייל בחצר הרחבה להנאתו, ומן החצר לא רחוקה היתה הדרך אל הרחוב. כאשר שבו ההורים מן היריד, נתברר להם, להוותם ולחרדתם, כי הילד איננו – – –

זעקותיהם ויללותיהם של ההורים האומללים החרידו את כל הסביבה, וכל אשר לב אנוש בקרבו נזעק והצטרף אל החיפושים. במשך ימים אחדים היתה העיר הגדולה כמרקחה, בעקבות החיפושים הנרחבים אחרי הילד האובד, אך לשווא. הילד, כמו ירד במצולות, ועקבותיו לא נודעו.

אולם, ההורים לא אמרו נואש, ובמשך שנים אחדות לא חדלו מחיפושים ומבירורים, בתקווה לגלות את עקבות ילדם האובד. באחת השנים, סמוך לחג השבועות, קמו ההורים האומללים ונסעו מז'יבוז'ה, כדי להשתטח על ציונו של הבעל-שם-טוב הקדוש ביום הילולתו. הם פגשו במקום קיבוץ אדיר של יהודים, מכל רחבי המדינות סביב, אשר באו אף הם לחסות בצל קדושתה של עיר מושבו של הצדיק, ביום-ההילולא הגדול והקדוש. במיוחד, בלטה נוכחותם בעיר של רבים מתלמידי הבעל-שם-טוב, גאונים, צדיקים וקדושים, ובראשם גדולי החבריא קדישא.

בעיצומו של חג-השבועות, כאשר הסבו התלמידים הקדושים לסעודת ההילולא בבית-מדרשו של הבעל-שם-טוב, הופיעו בני הזוג הנכאבים בהיכל פנימה, ואם-הילד פתחה לתנות את אסונם המר בקול נהי ויללה.

"צדיקים וקדושים, חמסי עליכם!" – פתחה וזעקה מנהמת לבם – "בוודאי זכור לכם, או לחלק מכם, אותו היום בו הופענו לפני הרבי הקדוש, הבעל-שם-טוב, זכותו תגן עלינו, והתחננו להיפקד בילדים. הבעל-שם-טוב הקדוש נמנע מלברכנו, ואתם, אשר נוכחתם אז במקום, הצטרפתם לתחנונינו והרביתם להפציר בו כי ייאות לברכנו. לבסוף נעתר הבעל-שם-טוב להפצרות, ובירך אותנו בבן-זכר. מכיוון שנעשיתם בזמנו שותפים לישועתנו הגדולה, מוטל עליכם עתה החוב, של 'המתחיל במצווה, אומרים לו: גמור!' ובכן, דעו לכם, תלמידים קדושים, כי כך-וכך ארע לנו, וכך-וכך ארע בגורלו של הילד. היחלצו, אפוא, חושים, תלמידים קדושים, ועוררו את רבכם הקדוש לעמוד שוב לישענו, למען לא תהיה תפילתו הראשונה לריק ולבטלה!" – – –

נגעו הדברים ללבם של התלמידים הקדושים, והבטיחו לבני הזוג להשתדל למענם ככל אשר יוכלו. מיד לאחר הסעודה, פנו התלמידים אל הצדקנית הנשגבת, הרבנית מרת אדל, בתו של הבעל-שם-טוב, אשר נודעה בכוחה המיוחד, לפעול ישועות על ציון אביה הקדוש, ובקשו ממנה להירתם בכל עוז ותעצומות לישועתם של הללו. נעתרה הצדקנית לבקשתם של התלמידים, והבטיחה לעשות כן.

לאחר שהשתטחה על ציון אביה הקדוש, קראה הצדקנית לבני הזוג, והורתם להם בשם הבעל-שם-טוב, אשר נגלה אליה, לאמור:

"הילד, נחטף בזמנו ברחוב העיר, על-ידי אדון נוכרי, אשר חלף בכרכרתו והבחין בו בטיילו בדד. הילד נשא חן בעיניו, והוא החליט לאמצו לו לבן. במרוצת השנים האחרונות, הרעיף האדון על הילד פינוק למכביר וגם השקיע רבות בלימודיו. עתה, מתכונן האדון להטביל את הילד לשמד, ולהופכו ליורשו הרשמי.

"זאת עשו, אפוא, והצילו את ילדכם, בעזרת השם: פנו אל הצדיק הקדוש, רבי דוד פורקיס, המתגורר כאן, במתא קדישא מז'יבוז', וחלו את פניו, בשם מורו ורבו, אבי הקדוש, כי ייאות לצאת למענכם לדרך, ולמען הצלת נפש קדושה מישראל, שכן מדובר בדרך ארוכה ומייגעת, מאות פרסאות אורכה. והיה, כאשר יגיע ביום פלוני אל עיר פלונית, יסע עד לטירתו של אדון אלמוני, אדוני העיר, ויעצור עם עגלתו ברחוב הסמוך, מתחת לחלון הטירה הפונה לצד מערב. בל יתיר את הסוסים מן העגלה, אפילו לא בכדי אכילת מספוא, רק ימתין על העגלה הרתומה לסוסים, כשהוא מוכן ומזומן לחזור מיד על עקבותיו. עד אשר יהי ה' אלקיו עמו, וכבר יבין מעצמו את אשר עליו לעשות!" – – –

נעתר רבי דוד פורקיס לתחנוני ההורים, ויט שכמו למשימה הטמירה והנעלמת. ההורים נשארו להמתין במז'יבוז' לשובו, והוא יצא בגפו, עם עגלונו, לדרך הארוכה והבלתי מוכרת.

לאחר מספר שבועות של טלטולי דרך קשים, הגיע רבי דוד אל העיר הנקובה בשם, ואכן מצא בה את טירתו של האדון, כפי שתוארה בפניו. גם את החלון הפונה לצד מערב איתר, ושם נתיישב להמתין ולראות כיצד יפול דבר.

בינתיים, הבחין רבי דוד תכונה רבתי במבואות הטירה. החצר הפנימית, המתה ככוורת, וכרכרות עמוסות, אשר הגיעו ובאו ללא הרף, עצרו והורידו את נוסעיהם, אורחים כבודים מבני האצולה הפולנית, בשערי הטירה. לא ארכה השעה, ומעל כרכרה הדורה ומפוארת, אשר עצרה לא הרחק מעגלתו של רבי דוד, ירד בישוף רם-מעלה – כפי הנראה הארכיבישוף של המדינה – והחל פוסע מעדנות אל עבר הטירה פנימה.

חיש-קל, חרדו לקראתו עשרות רבות של נכבדים, אשר יצאו להקביל את פניו בהדרת כבוד, ובראשם האדון הכי נכבד – כפי הנראה, בעל-הבית ואדון הטירה.

"הכל מוכן ומזומן לטקס ההטבלה! – שמע רבי דוד את האדון, מכריז באוזני הארכיבישוף – וכל בשרו נעשה חידודין-חידודין.

עתה הבין, כי בשעה זו ממש, עומד להתקיים בטירה פנימה, טקס הטבלתו לשמד של הילד היהודי החטוף, וכי עתה, אמור, בעזרת השם, להתרחש איזשהו נס פלאי של הצלה – – –

שקט ודממה השתררו בכל רחבי הטירה. הרגעים חלפו, ודמו בעיניו של רבי דוד לנצח.

לאחר זמן-מה, החלו צעקות להישמע מתוך הטירה. רבי דוד שמע את הצעקות בבירור, שכן הם בקעו מאותו חלון של הטירה הפונה לצד מערב, אשר תחתיו ישב הוא על עגלתו.

"לשם מה גידלתי אותך?!" – נשמע הקול בזעף הולך וגובר – "לשם מה השקעתי בך כל כך הרבה?!… לך, לך-לך אל אחיך היהודים!" – – –

באותו הרגע, נהדף החוצה הווילון העבה אשר כיסה על חלון הטירה, ומתוכו התעופף החוצה גופו של נער, אשר נחת בקול חבטה עמומה על גבי עגלתו של רבי דוד.

רבי דוד, התעשת עד מהרה מן המחזה המדהים, והורה לעגלונו לפתוח מיד בנסיעה. הנער, אשר התאושש בינתיים מן החבטה, לא התנגד כלל-ועיקר, ופתח לשוחח עם רבי דוד בלשון יהודית קולחת. לרבי דוד לא נותר עוד ספק, כי הנער, אשר נראה כנסיך פולני מבטן ומלידה, אינו אלא יהודי, והבין, אפוא, כי ה' הצליח דרכו להציל את הנפש היהודייה מידי ה'קליפה'.

להלן, סיפר הילד לרבי דוד, כי הארכיבישוף, אשר הוזמן במיוחד מעיר רחוקה, כדי לערוך לו את טקס ה'הטבלה', החל לפתע לדבר על על לבו ולהסביר לו, כי לא טוב לו להמיר את דתו. ואל אביו-מאמצו האדון, פנה הבישוף ואמר:

"הכי אינך יודע, כי העם היהודי, עם-קשה-עורף הוא?! לשם מה מכלה אתה את ממונך ומרעיף על הילד הלזה את כל טובך, ואף מייעד אותו לרשת את כל הונך – והרי לעולם לא יהיה נוצרי אדוק, כי אם למראית העין גרידא! כזו היא, הרי, התכלית המופקת מכל המומרים היהודים!" – – –

משלא השתכנע עדיין האדון בצדקת דבריו של הבישוף, פנה הבישוף אל הנער ואמר:

"הבה נשאל את פיו של הנער בעצמו: התחפוץ להמיר את דתך?"

"לא!" – השיב הנער – "מעדיף אני להישאר יהודי!"

כאן, ניצתה חמתו של האדון עד להשחית, ובזעמו כי עז, הסתער אל עבר הילד המאומץ, תפס בדש בגדו והשליכו בחמת-רצח מבעד לחלון החוצה – – –

לאחר שובו של רבי דוד מז'יבוז'ה, והנער המוצל מציפורני השמד עמו במחיצתו, נענתה הצדקת מרת אדל ואמרה להורים הנרעשים:

"דעו לכם כי בחוסר שמירתכם המספקת על בנכם, כפי שהוזהרתם מראש, הטרחתם את אבי הקדוש ממקומו מאוד נעלה בגן-עדן העליון, ואילצתם אותו לרדת ארצה בדמותו של אותו בישוף, כדי להציל את נפש הילד היהודי ממלתעות הסטרא-אחרא!

"לא היה זה הבישוף כלל ועיקר, כי אם אבי הקדוש, בכבודו ובעצמו, אשר ירד להציל את בנכם!" – – –

לימים נודע, כי ביום המחרת לאחר אותו מאורע, הגיע הבישוף האמיתי אל הטירה, כדי לערוך את המרת דתו של הילד, וסיפר לאדון, כי כל העיכובים שונים ומשונים עמדו לשטן בדרכו, ובגינם איחר עד כה. האדון הנדהם, ניסה 'להזכיר' לבישוף, כי אך אתמול היה בטירה, וכך-כך נסתיימה הפרשה. אלא שהבישוף הכחיש את הדברים מכל וכל, ובעיני שניהם נותרה לה החידה סתומה וחתומה – – –

סיפורים נוספים:

קורא מחשבות
אימה ופחד נפלו על הרה"ק ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב זי"ע, בעת דרכו רגליו לראשונה בהיכלו של מורו ורבו הבעל...
מעשה ניסים...
"פעם אחת, בערב פסח, לא מצא רבי אלכסנדר גוי, למכור לו את חמצו (יין שרף נעשה משעורים, והוא חמץ גמור), כיון ...
מי שאמר לגבינה ותזיק...
נקל לשער את התרגשותו של החסיד כאשר בסתם יום של חול ראה את רבו לנגד עיניו, זכות עצומה נפלה בחלקו, לארח את הצדיק...
עיניים צופיות
באחד הימים מופיע רבי נחמן, ומתייצב לפני רבו. "מדוע אינך מתראה בביתך?" שואל אותו הבעל- שם- טוב, וכה מ...