יום כיפור שחל להיות בשבועות…

העיירה זדונסקה וולה במחצית השניה של המאה הי"ט. מקור: ויקיפדיה הפולנית

ימים ספורים לפני חג השבועות, עצרו לפתע הנאצים עשרה יהודים, רובם ככולם מבין החוגים החסידיים, הם נאשמו רשמית ב"סבוטאג'ה כללית" וב"הברחת מזון לגטו". מאסרים מסוג זה לא היו נדירים אצלנו, לעיתים תכופות אפשר היה לפדות את העצורים תמורת "קונטריבוציה", אפשר ולכך נתכוונו הצוררים מתחילה.

הפעם נבהלנו, הבהיל אותנו המספר המדויק הזה, עשרה. היה לנו ניסיון מר עם "עשר התליות" שהיו הצוררים מכינים לנו לחג הפורים, גם המספר, גם התאריך, אמרו לנו את התוצאה, הלב הנסער ניחש כבר את התוצאה, הנה, שוב יציגו הארורים לפני הגטו את ה"מחזה" המכאיב והקרוע לב הזה, של תליית עשרה יהודים – – –

באותו יום שישי, ערב חג השבועות, הזעיקו הצוררים את כל יושבי הגטו, להתאסף בכיכר השוק, לא נאמר לנו כלום, למה, מדוע, אבל אנו ידענו – – – ידענו בדיוק את אשר צפוי לנו – – –

אבל, בפעם הזו, הושבתה תכניתם, הכל התהפך.

שלמה ז'ליחובסקי הוא שעשה זאת, השוטרים היהודים שעבדו בשירות הנאצים סיפרו בסודי סודות על אודות התנהגותו המופלאה בצינוק, שבו הושם יחד עם חביריו שנידונו לגרדום.

שלמה ז'ליחובסקי, החזן בעל הקול הנפלא,  הציע למניין היהודים שהיו איתו, לצום בערב יום התליה, להתפלל יחד את תפילות יום הכיפורים, כולם כאחד הסכימו. כך נערך יום כיפור הפרטי של עשרת הרוגי מלכות האלה בצינוק, ותפילותיו של שלמה, שעה שהגיע ל"נעילה" נגעו ללב במידה כזו, שאף שוטרי הגטו הקשוחים, שנכחו בחצר בית הסוהר, בכו כילדים… אולם, תפילת יום הכיפורים, לא נסתיימה בצינוק…

בכוונה, השאיר שלמה את גמר התפילה למחרת היום, לשעת ההליכה אל הגרדום, כך היה – – –

עשרת היהודים, ידיהם קשורים לאחור, הובלו בסך ברחובות העיר, למן בית הסוהר ועד למקום שיעדו הארורים ל"מחזה", בדרך, הרים שלמה את קולו בשיר רם ועז, "אזכרה אלוקים ואהמיה", ואחיו, ההולכים להיהרג, זקפו גבם, ובקול המיה נפשית התלוו אליו לסיום תפילת "נעילה", עד שהגיעו ובאו למקום הגרדום, כשראשיהם זקופים, בלא מורא, ואין הפחד שרוי עליהם, עיניהם מכוונות למרום לקראת תפילתם האחרונה.

בשעה זו, שעת ההכנות האחרונות לתליה, הצצתי אף אני בפניו הצוחקות והצוהלות של שלמה ז'ליחובסקי, הייתי אחד בתוך ההמון הצפוף של אלפי יהודים כאובים ונעלבים, פתאום, עבר משב רוח של עידוד על פני ההמון המדוכא כל כך, עמודי התליות הוצבו כשורה אחת, זה ליד זה, מתחת לכל עץ הוכן ספסל, לעלות בו. המרצחים לא נחפזו כלל, חבל היה להם לארורים אלה על כל דקת "משחק", אך שלמה אשר פיו היה מלא שירה, האיץ בהם, "שוין?" (כבר?) שאל את התליין הניצב לידו מתוך קוצר רוח, והוא, שלמה, קפץ ועלה על הספסל, כדי להכניס ראשו בקולר, הנשימה נעצרה, דממת אימים השתררה מסביב, קול חוצב להבות נשמע "שמע ישראל!" – – – זה היה קולו שלו, של שלמה, אין מי שיוכל לתאר את שהתרחש אותה שעה בליבותיהם של המוני היהודים, המשקיפים האומללים, מי יוכל לתאר זאת? התרוממנו, התעלינו, צעקנו ללא קול, בכינו ללא דמעות, נזדקפנו ללא תנועה. וקראנו כולנו "שמע ישראל" בתוך פנימיות נפשנו, היוכל אי מי לתאר זאת?

הייתי אז כבן 15, באזני מהדהדות עד היום הזה שתי קריאות נועזות שקלטו אזני מפי הנתלים. עוד לפני שאגתו של שלמה ז'ליחובסקי, שחשמלה את כולם, שמענו פתאום צעקה איומה – "יהודים! נקמו את דמנו!", אז, לא ידעתי מי היה הצועק, אחר כך, נתברר לי שהיה זה הסבל, יהודי תמים ופשוט, מחוגי ה"עמך"…

כבר אז חדרה אלי ההכרה העמוקה, שאכן יש קשר בין שתי הקריאות, כי אכן, אין נקמה גדולה מזו. מעל הכל, רצו הנאצים לרצוח את הנפש היהודית, על כן בחרו דווקא בימים אלה להתעלל ביהודים ולהחליש את אמונתם, צעקתו של שלמה, הוכיחה להם, כי אין להם – לתליינים הנאצים הארורים – שום שליטה על נשמותינו, אין הם יכולים לעקור את אמונתנו!!

יכולים הם להתעלל בגופותינו כמה שירצו, יכולים הם להרוג, לרצוח, לענות, להתעלל, בגופינו. אך אינם יכולים אף לפגוע אף כהוא זה באמונה שבנשמתנו!

 * * *

יצחק קצנלסון, משורר הגטו, כתב על שלמה ז'ליחובסקי את השיר הבא:

שלמה ז'ליחובסקי!… בת קול פעמה באויר וצללה,

המה זה השם, היהודי, אזני קרובים ורחוקים שמעוהו,

ואחד מן "המניין", כאילו מי קרא לו, נשא ראשו למעלה,

הנה הוא, הביטו בו! לעולם עוד באחר לא תחליפוהו!

הוא לבדו, לבדו ברוב דבקות פתח בשיר לפני המוות,

וכמו לא לבדו הוא, עמו ישיר כל עם ישראל יחד –

הוא שר, ומגרונו שרים כולם, כל היהודים אומה נלהבת,

על כן רוחו התפעמה כה, והוא כסערה המתלקחת.

"למה זה, הוי, למה, יהודים, ראשיכם כבדו פתאום, כה שחו,

למה זה פניכם לבשו קדרות, תעמדו אילמים כולכם, בלא נוע…

חזקו נא, התחזקו באמונה, ממנה עוז תשאפו,

יהודים עלולים, חלילה, במרה שחורה לשקוע!

יהודים! ערב שבועות היום! מחר תורתנו הניצחת,

הקדושה, ניתנת לנו שוב, אשר היא מאז – נחמתנו,

וגם אנו, אנו בייחוד, הגם שלא נזכה לכך עוד,

אסור לנו היום למשוך עצבות עלינו.

הוי, יהודים, נגילה נא! אשרינו שמיתתנו כך היא!

כי בעד הכלל נמסור נפשנו ולקידוש ה' עתה נלכה!

למות על התליה זכותנו הגדולה היא,

נשירה נא, יהודים, בשיר וזמר נשתפכה".

ויהודים בזדונסקא- וולא הטו אוזן, נער וזקן,

ונתאוששו, ודמעות חמות מעיניהם זרמו,

וריבון עולם חייך נוגה, גם הוא, בנוגה אור, כי מצא חן

גם שלמה ז'ליחובסקי בעיניו, גם הזמר – השנים לו ינעמו.

הוא עולה, ויהודים עולים עמו, מנוחמים ומאומצים,

מה נכספו עתה להיות עם העשרת, נפשתם תהמינה:

לו אך ניתן להם, והתפרצו אל התלויות: "רוצים

גם אנו בכך!… כולנו פה בזדונסקא-וולא, קדושים נהיה-נא!"

כה עומדים הם, נמרצים, כנשרים בטרם עוף, נכונים להרקיע,

ועיניהם אל שלמה ז'ליכובסקי מסירות ואהבה תשאנה,

ויקרא שלמה בחדווה להם, ובקול גדול הביע:

"ערב שבועות היום! הבו, יהודים, ובריקוד נצא נא!"

הבו ונצא פה במחול, בריקוד כשר לפני המוות!

מה טוב ומה נעים חלקינו! פה בלב השוק, בתוך,

לתת נפשנו נדבה בעד כלל ישראל, לעלות עולה כליל על המזבח!

גם החומר שבנו, כנפש יערוג לכך – נרקוד נא, יהודים, בלב שמח!"

רגע – והוא פושט ידו, מטה ראשו, מגביה כתף,

וגם רעיו, קדושים תשעה, בעיניהם למעלה ידבקו, –

וירץ עליהם הגרמני, משתער בשצף קצף,

ועל צוריהם עניבת החבל מהדק הוא.

* * *

שירו שמים וארץ, זמרו, ישיר אלקים, "השם המפורש" ממקומו,

שירו אתם פה כל דרי מטה, שירו למעלה כל שוכני ברקיע,

שירו כל ש"י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה.

כי שם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה!

שאו שיר לגיבור עיירה הנידחת,

זו על סמטותיה נגולה,

שירו, דברו לו שיר, ראו דמותו, היא זורחת,

היא דמות הקדוש מזדונסקא-וולא.

(יצחק קצנלסון, כתבים אחרונים ת"ש – תש"ד)

סיפורים נוספים:

הנגן היהודי שקידש שם שמים
"הוד מלכותו", הסביר לו ולדימיר, "יצירה זו היא אחת מהיצירות המורכבות והמסובכות ביותר; רק נגן יהו...
רעש באישון לילה
ר' יוסף, יהודי עני ואביון, שטפליו הרבים תלויים בו, וכיסו ריק מכל וכל - מקמט מצחו בדאגה: מאין יבוא עזרו? כבר חו...
"ר' זושא גא-ט"
כינוי זה לא ניתן לו לחינם. יהודי תמים היה ששם השי"ת שגור על פיו. כאשר ראו אותו משוחח עם מישהו, ידעו כי שי...
איך מבקשים חנינה?
בעודו עובר בין שורות המכים, מספר "סדר הדורות החדש" – "נפלה מעל ראש האח הצעיר מצנפתו, עמד על מקו...